כתבות אופנה

מחיר הקונסיגנצייה


מחיר הקונסיגנצייה

3/4/2014
תומר בן כנען

תמונה ללא תיאור

מי שיפתח את הערך הכ”כ שנוא עלי בויקיפדיה יגלה מעיין פרוש אנמי ובנאלי שכזה:

"..מֶכֶר מֻתְנֶה או מִשְׁגּוֹר (קוֹנְסִיגְנַצְיָה) הוא שיטת התקשרות בין ספק ללקוח שבה הסחורה נמצאת בבעלות הספק עד לרגע בו היא יוצאת מידי הלקוח - נמכרת ללקוח סופי או מוכנסת לשימוש.

שיטת הקונסיגנציה יכולה לפעול כאשר אורך שרשרת האספקה גדול מ-2. במצב זה הגורם האמצעי בשרשרת (המתווך) נכנס להסכם עם הספק ומשלם לו רק עבור הסחורה שאותה העביר לשלב הבא בשרשרת האספקה, למרות שכל המלאי נמצא פיזית ברשותו.."

ניתן למצוא הסכמי קונסיגנציה בקמעונאות - חנויות המשלמות למפעל רק על מה שנמכר וגם אצל נותני שירותים כגון בתי חולים או מפעלים המשלמים לספקים רק על מה שנצרך בפועל מן המלאי.

עבור הלקוח יש לקונסיגנציה יתרונות גדולים שכן המלאי הרשום מצטמצם וכך גם הנטל על תזרים המזומנים. עבור הספק יש בקונסיגנציה סיכונים שיש לנהלם. חשוב לזכור כי ערך המלאי בספרים של הספק זול משמעותית מערכו בספרי הלקוח.

ובמילים אחרות אומר לכם שתשעים אחוז מהמעצבים במחוזותינו עובדים תחת שיעבוד  שיטת הקונסיגנציה שיוצרת מצב עגום בו אתם הלקוחות משלמים פי שתיים ושלוש ויותר על המוצר אותו אתם קונים ובסופו של יום דיי מאשימים את המעצבים המקומיים על כך שהם יקרים מידי-בעצם השיטה היא אשמה.

בפועל מה שקורה הוא שהמעצבים המקומיים משקיעים הון כלכלי/פיזי/נפשי בעשייה מבורכת ובסופו של יום רובם-אלה שאין להם חנויות במיוחד-ממש מרוויחים מעט מאוד מתוצרתם-ובדרך לא דרך הם נותנים את הסחורה לחנויות מעצבים למינהן ללא תמורה ורק אם הן מוכרות אותה הם מקבלים את המחיר כפול הפריטים שנמכרו וגם אז ברוב המקרים בצ’ק דחוי ל/מי יודע כמה - כאילו שהם מנהלי בנק מצליח המגלגל תזרים בילתי נגמר של אשראי ממש כמו תאגידי ענק - שנותנים תוצרת וסופגים את כל העלויות.

אפרט- אחרי שאני קונה את הבדים ומשלם עליהם הם מגיעים לסטודיו לפריסה או ברוב המקרים נשלחים אל גזרן לפריסה וגם הוא מקבל את שכרו-משם למתפרה שמייצרת לרוב את בגדיי המעצבים בכמויות קטנות מה שמעלה את ערך התשלום עבור כל פריט-גם הפעם מקבלת המתפרה את התשלום עבור העבודה-עכשיו כשיש למעצב/ת מוצר מוגמר ביד ואחרי שכמו ילד טוב שילם על הכל הוא מתחילי לשווק אותו לרוב דרך חנויות מעצבים וחנויות ביגוד למינהן ופה הכל נעצר-בעל/ת החנות בוחר את הדגמים שמתאימים לקהל הלקוחות שלו וחותם על תעודת משלוח בלבד-מסמך המאשר כמה פריטים לקח ובאיזה תאריך ומכאן צריך המעצב/ת להמתין ולהתפלל שמשהו ימכר בכלל שכן אם וכאשר לא ימכר דבר-כל הפריטים יחזרו אל הסטודיו ללא תמורה כלל-אם וכאשר ימכרו מספר פריטים ישלם בעל/ת החנות למעצב את הדרישה לתשלום בדרך כלל בצ’ק דחוי לעוד כך וכך וכך זמן.

חשבון פשוט: שימלה שעולה למעצב 100 ש”ח לייצור תגיע לחנות והוא יתמחר אותה לבעלים בכ-200 ש”ח במקרה הטוב ואותו בעלים יתמחר אותה במכפלה של 2.2-2.5 אחוז במקרה הטוב והנה לכם שימלה של מעצב/ת מקומי/ת שעולה לכם 450-500 ש”ח בלי בכלל להבין ולקחת בחשבון שהמתווח רואה את הרווח בתוך חודש בעוד שהיוצר והמשקיע יראה את הרווח אחרי חודשיים לשלושה - אם בכלל. כך כלואים רוב המעצבים במחוזותינו בתוך מעגל קשה של דיסהרמוניה כלכלית שגורמת להם להמון אילוצים ולחצים מכל עבר ויוצרת מצב אבסורדי שבו הצרכן והם מפסידים מכל כיוון.


תמונה ללא תיאור
פורס את הבד

אינני רוצה להשמע כמי שיוצא כנגד בעלי החנויות שמחזיקים בגדיי מעצבים שכן גם להם הוצאות וגם הם צריכים להרוויח ואני רוצה לציין שכבודם במקומם מונח שכן הם בכל זאת חלון הראווה המרכזי שיש לרוב המעצבים במחוזותינו אך אני חושב שיש מקום לשינוי מהותי בשיטה החולה כך שכולם ירוויחו-למשל שבעלי החנויות יתחייבו למינימום פריטים בעונה אותם הם מתחייבים למכור ויתנו למעצבים כסף על החשבון שיהיה אחוז מסויים מכל השווי של הסחורה בכל עונה-למשל שדגם מסויים שנמכר ונראה כמתאים מאוד לקהל החנות יקנה מהמעצב/ת בפעם השניה שהוא מוזמן מהמעצב ולא יכנס שוב למעגל הקונסיגנצייה- למשל שבעלי החנויות יבחרו מספר דגמים שעליהם לא ירוויחו מאה אחוז ויגרמו למוצר להיות יותר אטרקטיבי בתמחור שלו ועוד רעיונות יתקבלו בברכה רק שתעלם לה השיטה החולה ממחוזותינו.

אני באופן אישי שיחקתי את משחק הקונסיגנצייה במשך שלושת השנים הראשונות בהן עיצבתי בגדים ויום בהיר אחד אחרי חששות כבדים פשוט עליתי על האופנוע ואספתי את כל הסחורה מכולן-אמרתי תודה אך אינני מסוגל יותר להתנהל בתוך המעגל הנצלני הזה ולמרות שפחדתי פחד מוות שאני לוקח סיכון עצום-לא קרה כלום בעצם-אני עובד קשה יותר ברמת השיווק ולא תמיד נגיש לכולם אך לפחות יש לי שקט תעשייתי שהוא ה/דבר הכי חשוב לאדם יוצר-חבל לי אמנם שאינני מיוצג ע”י חנויות בכל רחבי הארץ אך תתפלאו ישנם חנויות קטנות שכן קונות ממני סחורה-הן מקבלות ממני את המחיר הכי טוב שאני יכול לתת ואת האפשרות להחליף מה שלא נמכר והן משלמות על הפריטים וגם מוכרות אותם בגדול-מנסיון שלי אגב אם משלמים על משהו מוכרים אותו מהר יותר והוא לא נתקע בדרך כלל

לסיכום אומר כך: מי יתן וכל המעצבים המקומיים יתנו יד אחת וישלפו את כל הסחורה שלהם מהחנויות המתנהלות בשיטת הקונסיגנצייה-יהיה לכולם חודש קשה ולאחריו יבואו ימים טובים יותר של מסחר הוגן ולכן הלקוחות אומר-חפשו בעצמכן את המעצב/ת אותם אתם אוהבים ומתוצרתם נהנים וקנו ישירות מהם-כך תקבלו את השרות והמחיר הכי טוב וכך תעזרו לעוד יוצר/ת מקומי להתקיים בכבוד

 


כתבות אופנה

TOP
נגישות