כתבות אופנה

אגדת אופנה


אגדת אופנה

13/3/2014
אפרת וכטל

תמונה ללא תיאור שבוע האופנה של גינדי ישראל תם ונשלם.
אז את דיעות האופנה על כל תצוגה אתם מוזמנים לקרוא בכל מקום אחר. וכל אחד ודעתו הוא (כן בטח...) אבל אני רוצה לתת לכם את החוויה האישית שלי.
נחשפתי ל- 3 דברים משמעותיים בשבוע הזה-
1. זיוף.
2. פאשן.
3. אישיות.

אז לא הייתי בכלל התצוגות, ולכן לא עייפתי מהמאורע, כשאר הנוכחים. הייתי בכ-5 תצוגות. אני מודה שההייפ סביב השבוע, היה נשמע לי הרבה יותר מרשים ומפתה. כשהגעתי, וגיליתי אוהל גדול חסר מעש, עם צעקות של כל ישראלי שלא נרשם בזמן ואין לו כרטיס, קצת ירד לי כל הגלאם. זמני המתנה ארוכים בין תצוגה לתצוגה שחוץ מלצלם סלפי, אין הרבה מה לעשות. 

משנכנסים לתצוגה, האווירה הייתה מקצועית, מוטי רייף הוא מפיק על, והתצוגות עצמן, בסך הכל היו מסקרנות ומעניינות, חלקן חידשו והביאו עיצובים שיהוו את האופנה של הסלבס בזמנים הקרובים, וחלקם קצת הרדימו. אבל בגדול, בכל תצוגה היה מעניין.

תמונה ללא תיאור
חצאית וינטג' מוזהבת ארוכה בפליסה מרשים- וינטג' פריזאי.
טופ רטרו- שקניתי באותו היום בשביל התחפושת בפורים
קלאץ' של דודתי המנוחה- רנה
והנעליים, תאמינו או לא- 30 שקל בטו-גו!!!


תמונה ללא תיאור
מוטי רייף מדג'ה בסיום התצוגה של קום איל פו


לקה בחסר בעיניי מיחזור הדוגמניות. והיה רצוי שלכל מעצב תהיה אמירה אישית בבחירה ספציפית של דוגמניות, ולא שאותן דוגמניות יעטרו את כלל המסלולים, וכך נאבד את הייחוד, ונרגיש שאנחנו ב"הכל כלול". היו דוגמניות מסכנות, שהנעל הייתה גדולה עליהן והן מעדו, ולמזלן הן נתקלו בקהל ישראלי טיפוסי וחם, שהריע לכל מי שהתקשתה. 
טוב היה שעל כל מסלול נכחה נועם פרוסט שבלטה מעל כולן, והביאה לגמרי את ניחוח המסלול באירופה. 

תמונה ללא תיאור
נועם פרוסט ב"קום איל פו"



חידה גדולה בעיניי- היה חסרונה של האחת ויחידה- בר רפאלי. כי בזמן שמתקיים שבוע האופנה הישראלי, השם הכי גדול שלנו בעולם האופנה מקפצץ לו בתאילנד. ובסוף התצוגה החשובה הנועלת את שבוע האופנה, היא מעלה תמונה שלה לאינסטוש מחגיגות יומלדת ב"שולחן", האם זו התרסה? ומה זה אומר לעולם? אם אפילו בר רפאלי – השגרירה שלנו בעולם האופנה לא מגיעה לשבוע האופנה הישראלי, למה שמישהו אחר ייטרח ויגיע?

1. זיוף. מסיכות. רעשנים. שירים וריקודים.

 אז נכון שאנחנו שנייה לפני פורים, אבל כמה זיוף? כמה פלסטיקה? מעין תמהיל צביעות נכח באוויר וחבל. כל אחד חושב פעמיים לפני שהוא נשאר יותר משתי שניות בנוכחות של האחר.
"זה יקדם אותי? זה טוב לי שאראה בנוכחותו? אולי אני צריך יותר לבלוט?"
אפשר לשמוע את המחשבות האלה צורחות בראשיהם.
אבל מחר במקום נייטרלי ונטול מצלמות וכרטיסי ביקור, בכיף יישבו השניים על קפה הפוך נטול, חזק, דל בלי קצף. 

עד כדי כך זיוף, שכאשר אושייה אחת בתחום הציגה אותי לאושייה אחרת שהגיעה מאל-איי, בתור "תכיר, זו אפרת היא שחקנית מוכשרת וכתבת אופנה" (אם היא אמרה מוכשרת... אני לא אוריד מיוזמתי...) והוא משלא היה לו נעים , אמר במבטא "כן, כן מכיר את השם. אני חושב ששמעתי עלייך. מדהימה, שמח לפגוש אותך סופסוף". עכשיו, אני מבינה שאולי לא רצית להביך אותי, ואומנם אני באמת מדהימה, אבל עם כל הצניעות שבדבר, גם לאבא שלי אין מושג מה מעשיי בתחום, אז לא נראה לי שלך יש. אז למה לזייף? סתם יצאת איש מבוגר ומכובד, שמשקר לעצמו ומזייף בצורה כה רעה וברורה.

כמעט וקרה לי את אותו דבר בעצמי, רק שאני לא משקרת, וכשאני לא יודעת משהו, אני נוטה לשאול. בעיניי תמיד עדיף ללמוד.

נתקלתי באוריאל יקותיאל, האיט-בוי ההורס של תל אביב, שהיה מדהים ומקסים. לבבי, לבוש הורס וגם יפהייפה. ניהלנו סמול טוק קצר, שנייה לפני היציאה אל הגשם האכזר. הוא ירד מהעקבים אל הפליפ-פלופ, ואני השכלתי להביא עימי מגפי גשם מנצנצות, והחלפתי אליהן. ציינתי בפניו את חוכמתי, וכשהוא הסתכל על המגפונים, הוא שאל "מליסה"?, אני עניתי בשיא התמימות "חיקוי של מליסה", והוא ענה- "אני לא מאמין שאת מודה שזה חיקוי"
ואילו אני השבתי- "אתה רואה, אני כל כך אמיתית שלא אכפת לי להודות שזה זיוף".
עכשיו, אני מאמינה שרוב האנשים יירצו להרשים, בדיוק כפי שעשה אותו בחור מאל-איי, אבל למה לא להיות אותנטיים ולהרשים במי שאתם? והרי אותה אושייה מאל איי, יכולה הייתה לומר בצניעות, "אני לא מפה, תספרי לי איפה את כותבת, במהאת משחקת" והוא היה יוצא אדם הרבה יותר מוערך וכנה, מאשר הניסיון המתאמץ להיות בעניינים ולרגע שלא אחשוב שהוא לא "קול"".

אני לגמרי גאה במגף שלי שרכשתי בטעמי המכובד, בכספי הזול במקום עוד איזה אפס בצד המחיר, ואז גם אני הייתי מרגישה אפס בעצמי. 

תמונה ללא תיאור
סינדרלה בסטייל ובזול. (לפחות המגפון...)



2. פאשן.

 שני דברים: איכות ומשחקים.
שבוע האופנה הוא המקום אליו מתנקזים כל הפאשניסטיות באשר הם, גברים, נשים, מבוגרים ילדים, וחיקויים עלובים של ליידי גאגא.
אז תנו לי להגיד לכם משהו. 
יש אופנה.
ויש להתחפש.
הניסיון הנואש של הפאשניסטיים הצעירים שהגיעו, היה פשוט מגוחך בעיניי. ללא כל הקשבה למי שהם, ללא שמירה על האותנטיות שלהם. ההיא הולכת עם גלימה על הראש, ההוא עם חצאית הוואי בתור שכמיה והשלישית עם קשת שלא יושבת בכלל על השיער כמו שצריך, ולא על הפרסונה. כל אחד מנסה להיות גדול מהחיים. בתחפושת, כאילו הם מינימום בקעו מביצה והולכים להחליף לשמלת הבקר של ליידי גאגא.
אז הנה ההזדמנות שלי להגיד זאת בגאון.
לא, ליידי גאגא היא לא אייקון אופנתי.
היא הצגה מהלכת, היא יודעת למשוך את העין, והיא תיאטרון בפני עצמה. אבל בכל הקשור לאופנה? אין דבר. (לפחות כפי שהיא מיתגה את עצמה בהתחלה).
אז אני ממליצה להתלבש בשבילכם, באמת, ולא רק בשביל שאנשים יצביעו ותמשכו תשומת לב.
ועם כל הניסיון הנואש לבלוט, בערך 5 אנשים מתוך כל המוזמנים, לא היו לבושים בשחור.
אז אם כבר אופנה. בואו נזוז קדימה, נפשוט את השחור, נפשוט את התחפושת, נתחיל להקשיב לגוף שלנו, ונתלבש בהתאם. תודה. 

תמונה ללא תיאור
אני בשמלת וינטג' צבעונית עם כריות כתפיים רחבות ומותן צרה, שקיצרתי ועיצבתי מחדש למידותיי,
 ובנעליים כחולות ושקופות  בית לוני וינטג' 
תמונה ללא תיאור



3. אישיות אופנה היסטורית.

 אומיייייגוד.
התצוגה שחתמה את שבוע האופנה, הייתה מרגשת במיוחד.
בית האופנה האגדי "משכית" התחדש בזכות המעצבת הצעירה והכה מוכשרת שרון טל, התצוגה נערכה תחת אירוע התרמה למחלקת הילודים והפגים של המרכז הרפואי ובעיקר חגג יומלדת 97 לאישה שאחראית על כל העשייה הנפלאה הזו- רות דיין.
מעבר לאירוע אותו הנחתה קרן מור, ונאומים נוספים של ליהיא לפיד, נערכה תצוגת אופנה של דגמים מקוריים של משכית מתקופת שנות ה-40 וה-50, כאשר כוכבות כמו יובל שרף, טיטי איינהו, חלי גולדנברג, רונית יודקביץ, אורנה דץ  ועוד רבות מציגות על המסלול.
ולאחר מכן, עלו הדוגמניות של שבוע האופנה, בתצוגת אופנה מרשימה שמורגשת עליה בהחלט ההשפעה של משכית, ואת התצוגה חתמה קולקציית שמלות כלה מרגשת ונעימה.

עבורי, האירוע לווה בהתרגשות גדולה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בהיסטוריה של משכית, שלמדתי על פועלה של רות דיין, ואת ההערכה הרבה וההוקרה שאני רוכשת לאישה ולחברה. זה היה מבחינתי רגע שיא בחיי האופנתיים להיות נוכחת בתצוגה היסטורית שכזו.  זו תצוגת אופנה שהיא אינה חד פעמית, היא עם ריח וצבע, ואופי והיסטוריה של ישראל, זה לא עוד מעצב חולף, זה לא עוד מיילי סיירוס שעושה רעש והיא זמנית, זו היסטוריה של ארץ, זו אגדה עם נוכחות והשפעה של שנים ובעיקר בתרבות הישראלית. כמו כוורת, כמו אריק איינשטיין. כמו הדור של פעם, שעשה בשביל לעשות וליצור, ולא בשביל להתפרסם. ולראות את ההבדל, מהמקום שלי, שאני דור ביניים, שאני רוצה ליצור ולשנות אבל כן פרסום קורץ לי וכיף לי עם ה"סלפי" (וכשמו כן הוא, אנחנו דור של סלפיש, אנוכיים שמתרכזים יותר בעצמם, מאשר באחרים), לחוש בהבדל הזה בזמן אמת, זה מציף ומרגש, וזה נותן תחושה של אמת.

בבעלותי פריט אחד של "משכית", אשר ירשתי מארונה של דודתי הפאשניסטית רנה. ואומנם הוא לא במידתי, גזרתי או בצבע שמתאים לי, אך אני שומרת על האוצר בקנאות רבה.
למרבה מזלי, בסוף התצוגה, כשאני עומדת ומקשקשת עם חברותיי. אני רואה לפתע את רות דיין מתקרבת בשקט לעברי, אין המולה סביבה, ואף אחד לא ניגש, היא יוצאת מהאולם בעדינות, בעזרת מטפלותיה ללא כל מהומה או יחס מיוחד. בלי לחשוב פעמיים וללא כל מעצורים, ניגשתי אליה, הבעתי את הערכתי הרבה, וביקשתי תמונה למזכרת.
קיבלתי אותה.
ואני מלאת גאווה.

תמונה ללא תיאור
רות דיין.
האישה, האגדה ומשכית.

ורק תשימו לב בתמונה- אף אחד לא מתייחס לאישיות החולפת, כל אחד בשלו.
וכולם נעלמים ברקע בשחור.
ואני סגולה.

ועם תיק של דודה רנה.
אז גם היא זכתה לפגוש את רות דיין.
אני שמחה.

כתבות אופנה

TOP
נגישות