כתבות אופנה

MY WAY

2/2/2015
תומר בן כנען

אחרי 14 שנות עיצוב אני סוגר את הסטודיו ופורש אל הלא נודע - הצעות עבודה יתקבלו בברכה
קשה לסכם ככ הרבה שנים של עבודה במאמר אחד אך אנסה לעשות זאת בלי ליפול למרה שחורה שכן רוב שנות פעילותי בתחום עם כל העליות והמורדות יזכרו כחוויה אחת גדולה מאתגרת ונפלאה בה גדלתי אל תחום שהיה החלום שלי ואותו הגשמתי ולו במעט והגיע השעה להרים ידיים ולומר - ניסיתי הכל מהכל וכבר אינני יכול להמשיך וליצור תחת לחץ כלכלי אין סופי
אנו חיים בתקופה שבה המספרים מנצחים כל תאוריה אחרת וכמה שניסיתי להישאר בצד החיובי של המחשבות וההוויה ישנם דברים גדולים מאיתנו וגם את השלילי צריך ללמוד לקבל ואיתו להתמודד שכן אם אתה לא רווחי אין סיבה שתמשיך לעשות את מה שאתה עושה - אמנם אני חונכתי לשאוף לעשות את מה שאני אוהב ושם ההצלחה וההגשמה מובטחת אך לצערי המציאות שונה היא מכל קלישאה ולא תמיד טוב כשחושבים רק טוב ובעצם במציאות המערבית זה בלתי אפשרי כלל - לחשוב רק טוב
אם נדבר במספרים אז נגלה שדווקא שנותיי הראשונות כמעצב היו מוצלחות שכן בזמנו הסטודיו היה בבית וההוצאות קטנות - כמו כן היו אלה ימי השווקים הגדולים ובמיוחד ייזכר לטובה שוק המעצבים המיתולוגי - מעצבי העיר - ממנו צמחתי ולאותו קונספט נפלא אני חייב את רוב קיומי כמעצב - אך אט אט חוקי השוק השתנו ורשתות האופנה החלו להזרים למחוזותינו כמויות סופניות של סחורה זולה - הקהל מאס בשווקיי המעצבים מסיבות ברורות והיום ההזמנות בעולם הווירטואלי מכלות עוד ניטבח בכיס הכלכלי הפרטי של הלקוחה הממוצעת - תנועות השוק הולכות למקום בו המעצב הקטן נעלם במשוואת ה-כמה שיותר בכמה שפחות - אם נוסיף לכך את העובדה שההוצאות גדלות כשמוציאים את הסטודיו מהבית ופותחים חנות/סטודיו על הרחוב מגלים שבעצם אם אתה רוצה להתקדם אתה רק שוקע יותר למערבולת ההוצאות וזמן ליצירה -איין
המציאות בארץ קוראת אל עתיד מאוד מיליטנטי שמפאר מלחמות וכמו עוד הרבה עסקים - גם גדולים וגם קטנים כמוני - המלחמה האחרונה הייתה הקש ששבר את גב המעצב - מצאתי את עצמי מכין את העונה החמה בשצף קצף עם המון אנרגיה חיובית וכשנשמעה האזעקה הראשונה חשכו עייני ואוזניי נדמו - הכל בוטל ברגע והמספרים סביבי החלו לרקוד את ריקוד האבל האינדיאני כשמקטרת השלום מתרחקת מכולנו - בנימה אופטימית זו אוסיף שאינני שמאלן או ימני או כל הגדרה אחרת אני מציאותי יותר מכל ולעניות דעתי בלי שלום אזורי - תוך 5 שנים לא נוכל לחיות פה כלל - לא ברמה העסקית/יצירתית ברמה הקיומית נטו - רק שלום ייתן לנו סיכוי להמשיך ולחיות פה בארץ חמדת אבות
הלקוחות שלי שהן הכי מפרגנות שיש
אני החלטתי כבר בהתחלה לשים את הלקוחה במרכז ולתת לה את כל אור הזרקורים זה מתחיל בזה שקודם כל הקשבתי ללקוחות שלי ומה הן הכי צריכות זה המשיך לכך שאף פעם לא התחשבנתי עם הלקוחות שלי ותמיד החלפתי משהו שלא נלבש או הוספתי תיקון ללא תוספת תשלום וכמובן שלחתי להן משלוחים חינם ובשורה התחתונה תמיד צילמתי לקוחות עם הבגדים שלי והן היו דוגמניות העל שלי - אני בטוח שתהנו מהדגמים שלי עוד זמן רב משום שאין הם בגדים של טרנד רגעי ועשויים הם בהמון אהבה ותשומת לב
אחד הדברים שאקח איתי הוא תמיכה אין סופית מהלקוחות המדהימות שלי שבלעדיהן כבר מזמן הייתי סוגר - כאלה שנהנו במשך כל השנים מהבגדים שלי וגם כאלה שרק הכרתי רובן ככולן עזרו לי אין סוף אם בלרכוש בעצמן - להמליץ לחברות - לעשות מכירות ביתיות - לומר מילה טובה - דברים ששמעתי במשך השנים מלקוחות שלי על קו העיצוב שלי לא יביישו שום מעצב בשום רמה ורק מתוך צניעות ומבוכה קלה אמנע מלצטט אותן והכי חשוב פשוט ללבוש את הבגדים שלי - אין דבר יותר מופלא למעצב מלראות בגד שלך עובר ברחוב ובמשך השנים ראיתי לא מעט שכאלה על הדוגמניות האמתיות של מחוזותינו - הנשים סביבנו - יש בי תחושה עמוקה לבקש מכן סליחה - לקוחות אהובות שלי על כך שאינני יכול עוד להחזיק מעמד במציאות הכלכלית
אז סליחה מעומק הלב
לפחות אני יכול להתנחם בעובדה ש
I DID IT MY WAY
וזה אומר הכל בעצם דרך כל השנים שעבדתי הצלחתי לבנות בשתי ידיי קו אופנה שונה ואחר לגמרי שחלש על כל הפרמטרים של העיצוב/ייצור/שיווק וכמו במפעל של איש אחד תחת ידיי ועיניי נוצר קו שאינו מתפשר על טרנד כזה או אחר ומייצר קאג'ואל ברמה של פריטים בודדים ואלו שמות דגמיי הדגל שלי: דרופ-ונוס-וי-רויאל-מעטפת-קולר-מונהליז-בלה-ויקטוריה-ג'וליה.... ועוד כל דגם ודגם נעשה בשיטה שלי לפי מידה קבועה והתאים לכל כך הרבה מידות - גוונים וגיל שאפילו אני הופעתי כל פעם מחדש הכיצד יתכן שנערה בת 18 ואשה בת 45 יבחרו לעצמן את אותו הדגם? אכן יתכן ובנוסף לכל נמכר במחיר שווה לכל נפש - עד 100 ש"ח
את הקונספט השיווקי המדהים שהקדים את זמנו המציא האחד והיחיד - אבא שלי - וכך היה: בימיי הראשונים כמעצב תימכרתי את ה/100 ש"ח כאשר חברה טובה או קרובת משפחה רצתה פריט שלי ורציתי לבוא לקראתה אך את רוב הדגמים שלי מכרתי במחירים משתנים שגם אז לא היו יקרים ונעו בין 120-250 ש"ח ואז באחד משווקיי המעצבים ביום האחרון נותרתי עם סטנד דליל שכזה אחרי שוק מוצלח ואבי שהלך איתי לאורך כל הדרך בתמיכה אין סופית אמר: קדימה תעיף את הסטנד הזה במחיר אחיד סופר משתלם - מהרגע ששמתי את השלט הכל ב/100 ש"ח ועד סוף השוק - לא נשאר פריט בודד וכך הרבה לפניי המהפכה החברתית והרבה לפניי קופיקס החלטתי בהשראת אבי לשווק את כל הפריטים שלי במחיר אחיד שווה לכל נפש - כך נולדה לה מכירת ה/100 כך נולד לו הקונספט המופלא שהפך כל לקוחה ל/חברה - תודה אבא
במשך השנים שמעתי המון שמועות עלי ועל דרך העבודה שלי ורציתי - בלי להתנצל - להפריח כמה מהן לפני שאני מסיים - אז ככה:
לכל אלו שאומרים שלקוחות קונות ממני רק בגלל המחיר אומר ש-גם בשקל לקוחה ישראלית לא תקנה ממך מוצר נחות שאינו מחמיא לה או שאינה ממש צריכה וגם אם כן תקנה פעם אחת לא תחזור אליך בשנית ואלי חזרו גם חזרו ובכלל אם יכולתי להיות נגיש לכמה שיותר אנשים ברמת התמחור ושייהנו מהמוצרים שלי אז אני עשיתי את שלי - גם אם הרווחתי פחות
לכל אלו שאומרים שלא ממש חידשתי ומכרתי כל הזמן את אותם הדגמים אומר ש-אין לכם מושג מה זה אומר לפתח דגם - לשנות אותו במילימטר או להחליף לו את החומר ובכך ליצור משהוא חדש לגמרי - רוב התוצר שיצא מהסטודיו שלי יעמוד במבחן ה/פריט הבודד - גם אם אתם לא ממש מסוגלים לראות את זה וחוץ מזה קבלו חדשות אופנה מרעישות - מותגים גדולים בעולם מייצרים דגם אחד טוב וגודלים איתו ולא מתוך אלף דגמים בינוניים - ראה ערך: בירקנשטוק-ליוויס 501-פלאדיום-טבע נאות-קרוקס-לה קוסט ועוד רבים וטובים
אחד הפרויקטים הקונספטואליים שלי שנשארו במגרה היה להדפיס סיסמאות שהגיתי עם השנים על טי שרטים לגברים/נשים ביניהם הסלוגן המוכר והאהוב
NOT MADE IN CHINA
S.O.S FOR TRUST
מייד אין תל אביב
אני סטרייט גאה
אני מתאר לעצמי שגם עניין המיניות שלי העסיקה אנשים וזה טבעי אבל ככ נמוך מבחינתי הקיטלוג הזה שאם אתה מעצב אופנה גבר אז אתה - הומו - ולא שיש בזה משהו רע - אז רק ליישר עוד קו אחד אחרון אומר שאני - סטרייט - ומעריץ נשים אך בכל שנותי כמעצב אף פעם אפילו לא חשבתי לחצות את הגבול המקצועי ובדרך לא דרך לנצל את המעמד שלי ולגרום ללקוחה להרגיש שאני מתחיל איתה או חס וחלילה נוגע בה באופן שאינו מקצועי ובכלל עניין המיניות בתחום העיצוב הוא פאסה ואיינו מוכיח אם אתה מעצב טוב או רע - רוב עיצוב האופנה במחוזותינו נעשה בכלל ע"י נשים
עבדתי מחוץ לעולם האופנה המקומי התעקשתי לייצר בארץ-התעקשתי על המחיר-התעקשתי לא לתת לחנויות מעצבים סחורה בקונסיגנצייה-התעקשתי רבות ושרדתי בכבוד דרך ימים טובים יותר וטובים פחות הוספתי עוד דגם ועוד דגם לקונספט שלי והמשכתי להתעקש על הדרך שלי לבנות את עצמי לאט וכך היה עד לרגעים אלו ממש בהם אני מתמודד עם הקשה מכל ובעצם סותם את הגולל על כל העשייה שלי בלית ברירה - זהו זה לא מתעקש יותר
אינני כותב מילים אלו בשביל להתבכיין או לקבל אהדה אלה רק קצת להוריד מהלב
לסיכום אומר: יש במחוזותינו יוצרים מדהימים בהרבה תחומים וכמו כן קהל יעד מדהים ולכן אני פונה אליכם בקריאה אחרונה - חפשו את היוצרים המקומיים ותמכו בהם אפילו אם הם קצת יקרים יותר שכן אם לא תעשו כך בעוד מספר קצר של שנים החיים פה יהיו בלתי נסבלים - ולא מהצד השרדני של המילה אלה מצידה הנפשי פנימי
ותודה אחרונה למשפחה המדהימה שלי שתמיד תמכה בי וסבלה את כל השיגעונות שלי